יש לי שני הורים שאוהבים לטייל
הם עברו ברגל כבר את כל ישראל
כשהייתי בת שנה נסעו לגליל
וסחבו אותי איתם בתוך התרמיל.
אבא אמא, קצת יותר לאט!
אבא, אמא, תחכו מעט
אין לאן לרוץ ואין לאן למהר
ארץ ישראל פה לעולם תישאר.
כל שבת יוצאים אנחנו כאיש אחד
כובע על הראש ומימיה על הצד
פעם אל החולה לבקר בשמורה
פעם לכרמל לראות איזו מערה.
אבא אמא, קצת יותר לאט!
אבא, אמא, תחכו מעט
אין לאן לרוץ ואין לאן למהר
ארץ ישראל פה לעולם תישאר.
כבר ראיתי בגלבוע את הפריחה
ומהר תבור ראיתי את הזריחה
כבר עליתי למצדה בשביל הנחש
להורי תמיד קראתי בקול חלש:
אבא אמא, קצת יותר לאט!
אבא, אמא, תחכו מעט
אין לאן לרוץ ואין לאן למהר
ארץ ישראל פה לעולם תישאר.
את השיר כתבתי ללחן שהביאה לי אילנה אביטל. מכיוון שהשיר היה מיועד לפסטיבל הילדים כתבתי לו מלים משעשעות, המלגלגות על אחת התופעות (החיוביות דווקא!) הקיימות בחברה הישראלית: הטיול המשפחתי בחיק הטבע. השיר מנסה לתאר את טיול הכיף מנקודת מבטו של הילד הסובל. בהרבה מקומות בכתיבתי לילדים ניסיתי לתאר את המציאות מנקודת מבט הפוכה ממה שרואים זאת המבוגרים. בספר "משק יגור טיוטה" תיארתי את החג המלהיב ביותר של הציונות, חג הביכורים, מנקודת מבטו של הילד הסובל: "אני יושב על חבילת שחת/ על ראשי זר ושושנים שלוש/ ודוקר לי בתחת/ ודוקר לי בראש..."