"היה אז בוקר היום השני למלחמה בירושלים. האופק החוויר במזרח. היינו בעיצומו של הקרב על גבעת התחמושת. לחמנו שם זה שלוש שעות. התנהל קרב עקשני. קטלני. הירדנים נלחמו בעקשנות. זה היה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה. בשלב מסויים של המלחמה נשארו לידי ארבעה חיילים בלבד. עלינו לשם בכוח של שתי פלוגות. לא ידעתי היכן האחרים כיוון שהקשר עם דודיק המ"פ ניתק עוד בתחילת הקרב. באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו".
בשתיים, שתיים ושלושים,
נכנסנו דרך הטרשים
לשדה האש והמוקשים
של גבעת התחמושת.
מול בונקרים מבוצרים
ומרגמות מאה עשרים
מאה וכמה בחורים
על גבעת התחמושת.
עמוד השחר עוד לא קם
חצי פלוגה שכבה בדם
אך אנו כבר היינו שם
בגבעת התחמושת.
בין הגדרות והמוקשים
השארנו רק את החובשים
ורצנו אבודי חושים
אל גבעת התחמושת.
"באותו רגע נזרק רימון מבחוץ. בנס לא נפגענו. חששתי שהירדנים יזרקו רימונים נוספים. מישהו היה צריך לרוץ מלמעלה ולהשגיח. לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב. שלחתי את איתן. איתן לא היסס לרגע. עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי. ככה עברנו איזה שלושים מטר. איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים, עד שנפגע ונפל פנימה".
ירדנו אל התעלות
אל הכוכים והמסילות
ואל המוות במחילות
של גבעת התחמושת.
ואיש אי אנה לא שאל
מי שהלך ראשון נפל
צריך היה הרבה מזל
על גבעת התחמושת.
מי שנפל נסחב אחור
שלא יפריע לעבור
עד שנפל הבא בתור
על גבעת התחמושת.
אולי היינו אריות
אך מי שעוד רצה לחיות
אסור היה לו להיות
על גבעת התחמושת.
"החלטנו לנסות לפוצץ את הבונקר שלהם בבזוקה. הבזוקה עשתה כמה שריטות לבטון. החלטנו לנסות בחומר נפץ. חיכיתי מעליהם עד שחזר הבחור עם חומר הנפץ. הוא היה זורק לי חבילות-חבילות, ואני הייתי מניח את החבילות אחת אחת בפתח הבונקר שלהם. להם היתה שיטה: קודם זרקו רימון, אחר כך ירו צרור, אחר כך נחו. אז בין צרור לרימון, הייתי ניגש לפתח הבונקר שלהם ושם את חומר הנפץ. הפעלתי את חומר הנפץ והתרחקתי כמה שיכולתי. היו לי ארבעה מטר לתמרן, כי גם מאחורי היו ליגיונרים. אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש. בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום".
בשבע, שבע ועשרים
אל בית הספר לשוטרים
אספו את כל הנשארים
מגבעת התחמושת.
עשן עלה מן הגבעה
השמש במזרח גבהה
חזרנו אל העיר שבעה
מגבעת התחמושת.
חזרנו אל העיר שבעה
עשן עלה מן הגבעה
השמש במזרח גבהה
על גבעת התחמושת.
על בונקרים מבוצרים
ועל אחינו הגברים
שנשארו שם בני עשרים
על גבעת התחמושת.
השיר ה"קרבי" ביותר שכתבתי והשיר היחידי עד אותו יום שממש השתמש בחומרים אמיתיים מהחיים והפך אותם לשיר. כל הציטוטים המופיעים בשיר לקוחים מתוך השבועון "במחנה" שבו רואיינו לוחמים מהקרב על גבעת התחמושת. אני חושב שאת כוחו שאב השיר מהראיונות האלה, הרבה יותר מאשר מהטקסט שאני כתבתי. האותנטיות של הטקסטים האלה, אני חושב, שומרת על השיר הזה מהתיישנות גם לאחר ארבעים שנה, כאשר רבים מהרעיונות המובעים בשירי המלחמה איבדו גובה. המוסיקה של יאיר רוזנבלום, שותפי לעשרות שירים, ממשיכה לצמרר אותי גם היום.