כבר לא האגסים ולא התפוחים
ולא השזיפים ולא אבטיחים
ולא המשמשים
בלירה ושלושים
וסברס על הקרח
וקח אחד לדרך.
הקיץ הולך לו מחר מחרתיים
מוכרח לוותר
בינתיים.
כבר לא תריסים סגורים עד ארבע או יותר
ולא מרק פירות מתוך המקרר
ולא טיפת חוצפה
לשכב על הרצפה
או בתחתונים בלבד
לישון על המרבד.
הקיץ הולך לו מחר מחרתיים
מוכרח לוותר
בינתיים.
כבר לא מכנס קצר, כבר לא בסנדלים,
כבר לא טיול בשרוולים מקופלים
ולא כפתור פתוח
שתיכנס הרוח
מלמעלה ומלמטה
ולא שמלה של אתא.
הקיץ הולך לו מחר מחרתיים
מוכרח לוותר
בינתיים.
כבר לא זמזום של ממטרה מן החצר
ולא כביסה לחה תלויה על הגדר
ולא שעת פטפוט
מתחת עץ התות
ולהחליף קצת כוח
בתוך כסא מרגוע.
הקיץ הולך לו מחר מחרתיים
מוכרח לוותר
בינתיים.
בניגוד לרוב השירים שכתבתי בתחילת דרכי, שבהם תוארו עונות השנה בתוך אווירת הכפר ונופי החקלאות, בשיר הזה מתואר הסתיו התל אביבי, העירוני. את מרבית התמונות המתוארות בשיר ביקשה ממני לתאר נעמי פולני, הבמאית והיוצרת של החמציצים, שהייתה כל שנותיה תל אביבית. ולכן, האגסים והתפוחים והמשמשים אינם מתוארים כחלק מהעצים אלא כמוצרים בשוק, שיש להם מחיר... גם הכביסה התלויה על הגדר אינה שייכת לנוף הכפרי של ילדותי, שם הייתה הכביסה תלויה על חבלים ארוכים ארוכים ליד המכבסה... ובנוגע לשמלה של אתא, גם זה אינו שייך לנוף ילדותי. בקיבוץ שלי אף אישה לא לבשה שמלה קנויה, אלא את השמלות שתפרה אימא שלי, במתפרה של הקיבוץ...