יורם טהרלב

מבחר שירים


הבלדה על יואל משה סלומון ושלושת רעיו


מילים: יורם טהרלב
לחן: שלום חנוך

בבוקר לח בשנת תרל"ח
עת בציר הענבים,
יצאו מיפו על סוסים
חמשת הרוכבים.

שטמפר בא וגוטמן בא
וזרח ברנט
ויואל משה סלומון
עם חרב באבנט.

איתם רכב מזרקי
הדוקטור הכסוף,
לאורך הירקון הרוח
שר בקני הסוף.

ליד אומלבס הם חנו
בלב ביצות וסבך
ועל גבעה קטנה טיפסו
לראות את הסביבה.

אמר להם מזרקי
אחרי שעה קצרה:
איני שומע ציפורים
וזה סימן נורא!

אם ציפורים אינן שרות
המוות פה מולך
כדאי לנוס מפה מהר
הנה אני הולך.

קפץ הדוקטור על סוסו
כי חס על בריאותו
והרעים שלושתם פנו
לשוב לעיר איתו.

אמר אז יואל סלומון
ושתי עיניו הוזות:
אני נשאר הלילה פה
על הגבעה הזאת

והוא נשאר על הגבעה
ובין חצות לאור
פתאום צמחו לסלומון
כנפיים של ציפור.

לאן הוא עף, לאן פרח,
אין איש אשר יידע,
אולי היה זה רק חלום,
אולי רק אגדה.

אך כשהבוקר שוב עלה
מעבר להרים
העמק הארור נמלא
ציוץ של ציפורים.

ויש אומרים כי עד היום
לאורך הירקון
הציפורים שרות על יואל
משה סלומון.


 


בשנות השישים, נתקלתי בספר "זכרונות ארץ ישראל", של אברהם יערי. בין הסיפורים המופלאים המופיעים בו, מצאתי את הסיפור על רכישת אדמות פתח תקווה. סיפור זה היה הבסיס לכתיבת השיר, עליו הוספתי כמובן פרטים מדימיוני. לימים התברר כי האנשים ששמותיהם מופיעים בספר (ובעקבות זאת גם בשיר) אינם היחידים שהיו באותו מסע. זה עורר את חמתם של כמה היסטוריונים: איך העזתי להשמיט שמות של אנשים כל כך משמעותיים. מצד שני נתעורר זעמם של בני משפחות שטמפפר, גוטמן וברנט, שאבות אבותיהם הוצגו בשיר כמוגי-לב (ובמציאות הם לא ברחו מהמערכה!). בידי נמצאות חוברות שהוציאו בני המשפחות הללו לתקן את הרושם בעיני הדור הבא. השיר עורר גם את זעמן של הפמיניסטיות. לקראת יום האישה הבינלאומי תלתה עיריית פתח תקווה כרזות על לוחות המודעות שעליהן הופיעה הסיסמה: "בבוקר לח בשנת תרל"ח/ גם אשתו של שטמפר לא נשארה במטבח"... כל ההתקפות האלה רק מעידות על המקום שכבש לו השיר בלבבות!