יורם טהרלב

מקאמות / המלחמה


המלחמה

לפעמים בימים אלה אני נזכר בסיפור מימי הגולה
על שני יהודים שנסעו בעגלה
ופתאום נעצרו -
על הדרך מונחת אבן גדולה.
ירדו והתחילו לדון בעניין
זה אומר: נביא מן היער קורה ונשתמש בה כמנוף
זה אומר: לא. נחפור בור ליד האבן ואחר כך נדחוף
ועוד הם עומדים ודנים ושוקלים
הגיעה עגלה עם שני ערלים.
ירדו השניים, ובלי מילה
תפסו בידיהם את האבן הגדולה
זרקוה מן הדרך אל תוך התעלה
והופ, המשיכו את דרכם בעגלה.
אמר היהודי האחד לשני בחיוך נינוח:
"תראה גויים - ישר בכוח!"

ודומה כי סיפור זה שייך לעכשיו, אם לא בדיוק - לפחות בערך
וכאשר היהודים עומדים ומתווכחים -
מישהו צריך לסלק את האבן מן הדרך.
ולכן, גם אם ניתן להפוך לכאן ולכאן את הנמשל
ברור כי להיות חייל ישראלי זו עדיין משימה קשה.
קשה להיות איש גולני או גבעתי בשעה הזאת המסוערת
הנדרש לעבור מחזית אחת לחזית אחרת
כשבחזית אחת הוא נלחם נגד חולייה חודרת
ובחזית השניה הוא כוכב של מצלמה נסתרת.

ואימו מביטה עליו בתמונה
ואומרת: אינני מכירה אותו. הוא השתנה.
הוא עדין ומחונך. אני לא מאמינה.

המלחמה היא כנראה רבת פנים
היא מגלה חייל מכה
היא מגלה חייל בוכה
ואלה ואלה אותם הבנים.
אלה ואלה בנינו שלנו
אלה ואלה פנינו שלנו.
פעם אדומי עיניים אחרי ליל-מרדף ללא שינה
ופעם בפתחו של כפר, עם קסדה ומגן וצינה
פעם הם גוליית ופעם הם דוד
ואתה שואל את עצמך נבוך מתמיד:
האם אני היהודי שצריך לתרץ ולהסביר
או אני הגוי שמסלק את האבן בכוח סביר?