יורם טהרלב

מקאמות / מחווה לאידיש


שפה מתה אומרים, או לפחות גוועת
אך רק בנו תלוי אם נשמור אותה בחיים או נאבד אותה לדעת
כי כמו שאומרים באידיש
(וכדאי שנדע זאת גם אנו, אנשי שפת עבר)
"כל זמן אז מערירט נאך אבר/ מ'טראכט נישט אפן קבר".
הורינו יצאו ללחום באידיש, בשפת הגולה,
כאילו היתה היא מקור צרותינו וסכר בפני הגאולה,
אבל כעת, כמו שאומר משה נאדיר,
אז די בילד איז געווארן קלאר
איז מיר געווארן פינצטער אין די אויגן.

רק פה ושם רואים עוד יהודי יחיד
שנושא בגאווה את האש והלפיד
גאה ומאמין ואינו מרפה
אך מה נעשה עם הלפיד, כשהיהודי עצמו יכבה?

לא שיש לנו משהו נגד העברית,
להיפך, העברית שפה בסדר, על הכיפק, שפה מדליקה, שפה גנובה,
אבל חסר לה משהו: הרכות, הצניעות, הענוונה.
תחשבו: האם יכול הכלב להחליף את ההונט?
האם יכול "לבריאות" להחליף את זייט מיר געזונט?
האם יכול החומוס להחליף את הצ'ונט?
ואם נמשיך באותו השוונג:
האם יכול האהבל להחליף את הגראבער יונג?

ואל תנסו לשכנע אותי כי האידיש והעברית הן קרובות משפחה
העברית קרובה של האידיש כמו שאני קרוב של איינשטיין זכרונו לברכה:
מיין באבע און זיין זיידע
ליגן אין דרערד אלע ביידע.

אמנם הגאווה הישראלית שלנו אומרת לנו כל בוקר:
אני בארץ - טוב בארץ
אך האידיש מתרגמת זאת לשפת יום יום:
איך בין אין דרערד, גוט אין דרערד.
וזה כנראה יותר קרוב למציאות.

אז אם יש לכם חזון ואיכפת לכם המחר
חפשו את האידיש לפני שיהיה מאוחר
וראשית חכמה קחו נייר ועט
וכמו תלמידים טובים כיתבו את האלף בית:
אביונים בטלנים גזלנים דלפונים הינט!
ווילסטו זיין חכמים?
טפו! יינגעלעך, קענסטו לערנען משנה? ניין!
סמארקאטשן, עמארצן,

פאפיראסן, ציגארעטן, קענסטו רייכענען,
שיינע תלמידים!