במקום הקדמה

ישנו סיפור על יהודי שהגיע לעיירה ביום שישי אחרי הצהריים כאשר שיירות של יהודים כבר פסעו בדרכן אל בית הכנסת. האיש רצה להצטרף להולכים, אך לא מצא היכן לקשור את החמור שעליו הגיע. ניגש אל חבורת היהודים ושאל: איפה אוכל לקשור את החמור הזה? אמרו לו: תביא אותו אל הרב שלנו. הוא קושר כל דבר לפרשת השבוע.

וכמעשה אותו רב אעשה גם אני.

אלא שהדרך בה אדבר על הפרשה שונה מהדרך שבה מדברים הרבנים בימינו. אני אנסה להחזיר את הגלגל מאתיים וחמישים שנה לאחור ולעשות מה שעשה מורנו ורבנו המגיד מדובנא (1760-1804).

המגיד מדובנא, שאפשר לקרוא לו גדול הסטנדאפיסיטים היהודיים של המאה השמונה עשרה, היה עובר מעיירה לעיירה ומספר לקהל את משליו מלאי ההומור על פרשות השבוע. המגיד היה אהוב ליבו של הגאון מווילנה. פעם שאל אותו הגאון: איך אתה מצליח לכתוב משלים כל כך קולעים ומלאי הומור לפרשות השבוע. ענה לו המגיד: אענה לך על זה במשל: יום אחד טייל המלך ביער וראה על העצים מסומנות מטרות ובלב כל מטרה תקוע חץ בדיוק באמצע הבול ומן הצד ניצב הצייד הגאה שעשה זאת.

שאל אותו המלך: איך אתה מצליח לירות את החץ כל כך מדויק ללב המטרה?

אמר הצייד: יש לי שיטה בדוקה. קודם אני יורה חץ אל העץ. ואחר כך אני ניגש ומצייר מסביבו את המטרה. וככה – אמר המגיד מדובנא - גם אני עושה. אם שמעתי סיפור קולע אני מחפש איך אפשר לקשור אותו לפרשת השבוע.

ואם המגיד מדובנא הרשה לעצמו לעשות זאת אף אני ארשה לעצמי. כשם שהוא לקח הלצות שהלכו בזמנו על רופאים ועל שדכנים ועל עגלונים ועל פונדקים ועל בתי מרזח ועל רבנים ועל חנוונים וסוחרים, וקשר את כולם אל פרשות השבוע, לקחתי גם אני את האומץ לעשות זאת אבל עם קטעי הומור בני ימינו. אולי בדרך זאת יתקרבו אל התורה גם אנשים צעירים שנתרחקו ממנה שלא באשמתם. וכדי שיגיעו הדרשות הללו גם אל הצעירים הללו בחרתי להביאן תחילה באינטרנט, ושם הן אכן התפרסמו לראשונה.