ביוגרפיה שירים ספרים הופעות סטנדאפ מקאמות, הומור ועוד מדריך לכתיבת שירים


חיי השותפות

האנשים שבתוכם גדלתי בקיבוץ היו אנשים בעלי עקרונות אידיאולוגיים מאוד קשוחים. ציפו מכל אדם לעבוד קשה ולהסתפק במועט. כשאני הייתי ילד ביגור, עדיין הסתובבתי בין אנשי העליה השניה והשלישית, ועדיין שלטו בקיבוץ העקרונות של השותפות המוחלטת והשיוויון המוחלט. ומכיוון שהיום קשה לאנשים לדמיין איך זה עבד במציאות, אני רוצה לתאר לכם איך זה באמת נראה במציאות ואקח תחום אחד בלבד: תחום ההלבשה.

בכל יום שישי אחרי הצהריים, אבא שלי היה מגיע לחדר המגורים של המשפחה, היה מביא איתו ממחסן הבגדים חבילה גדולה של בגדים לקראת השבוע הבא. הוא היה מניח אותה על המיטה ומתחיל לעבור על הבגדים לראות: מה הוא קיבל השבוע. והרבה פעמים הייתי שומע אותו נאנח:

שוב קיבלתי את התחתונים של הרופא. והרופא, ד"ר עוגן, היה איש עם מידות לגמרי אחרות מהמידות של אבא שלי.

ומדוע דווקא התחתונים הטרידו אותו? כי התחתונים לא היו כמו התחתונים של היום, שנצמדים לגוף. אלה היו תחתוני עבודה אפורים, גדולים, עם חנות נדיבה מלפנים, ועם גומי רופף. ולמה הגומי היה רופף? כי כל יום היה לובש את זה מישהו אחר!

אגב, התחתונים לא שימשו רק למטרה שלשמה נועדו, אלא גם למטרות אחרות. למשל, אנשים שהיו עובדים במספוא, בהשקאת השדות, היו עובדים כל היום בבוץ. לכן הם היו פושטים לגמרי את הבגדים והיו נשארים רק עם המגפיים ועם התחתונים. והתחתונים היו משמשים להם כבגד עבודה. התחתונים היו משמשים גם כבגד-ים. היית לובש אותם עם החנות מאחור – היה נהיה בגד ים.

יום אחד הכיתה שלנו יצאה לקייטנה בנחשולים, והגיע אלינו הצלם של יגור, לצלם אותנו בקייטנה. האיש הזה שעליו אני מדבר נקרא ערי גל. והוא אגב אבא של עוזי גל, שהמציא את תת מקלע עוזי. האיש הזה, בעצם, לא היה הצלם של יגור – הוא היה הצייר של יגור. אבל כשהוא עלה מגרמניה, הביא איתו שני מכשירים מאוד נדירים באותה תקופה: מצלמת קולנוע ומצלמת רוליפלקס. ועם שני המכשירים האלה הוא השאיר לארכיון של יגור נכסים שלא יסולאו בפז.

הצלם של יגור היה אדם אחר לגמרי, שקראו לו חנן. ועל האיש הזה כתבתי שיר קצר:

חנן מצלם את ילדי הגן
עושה "קוקו" ו"טוטו" וקולות חתולים
אך כולם יוצאים
עם פרצופים מבוהלים…
ואיש לא מתלונן ולא מדבר
כי לחנן
אין מקצוע אחר.

מהקטע הזה אפשר להבין, שאנשים העדיפו להצטלם אצל הצייר-צלם מאשר אצל הצלם-צלם.

ואכן, האיש הזה, ערי גל, הגיע אלינו לקייטנה. הוא נכנס לאחת הסככות, פשט את בגדיו ויצא אל החוף עם המצלמה, ועם בגד הים הקיבוצי - תחתוני עבודה רפופי-גומי.

הוא אסף את כולנו סביבו ואמר לנו: אתם עכשיו נכנסים עשרה מטר לתוך המים, מסתדרים מולי בשורה, אני מכוון את המצלמה, וכשאני מרים את היד ונותן לכם סימן – אתם מתחילים לרוץ אלי. נכנסנו לתוך המים, עמדנו מולו בשורה חזיתית, הוא כיוון את המצלמה – והרים את היד. כמו שהוא הרים את היד הוא הרגיש שהתחתונים מתחילים לגלוש ממנו. כדי לא לאבד את המומנטום, הוא הוריד את היד ומשך בבת אחת את התחתונים כלפי מעלה. וכל אבריו האינטימיים ביצבצו מתחת לתחתונים… הוא בכלל לא הרגיש בזה – אבל אנחנו!… עד היום נמצאת בארכיון של יגור התמונה של הילדים צוחקים מאוזן לאוזן, ומראים לכולם כמה מאושרים היו הילדים של אז.

 לפרק הקודם   לפרק הבא