ביוגרפיה שירים ספרים הופעות סטנדאפ מקאמות, הומור ועוד מדריך לכתיבת שירים


חיי המשפחה

חיי המשפחה בקיבוץ היו שונים מבכל מקום אחר בעולם. הילדים לא גרו בבתי הוריהם אלא בבתי ילדים, כאשר רוב שעות היום הם באים במגע עם המטפלת ולא עם אימא. את כל סודות החיים למדנו מהשיחות ששמענו מהמטפלות ולא מהתבוננות בהורינו. והמטפלות, כמו הורינו, דאגו להסתיר מאיתנו אינפורמציה שאינה מתאימה לגילנו. היתה להן שפה מיוחדת שבה היו מדברות על עניינים שבינו לבינה. למשל, במקום לומר "הם התחתנו" היו אומרות "הם נכנסו לחדר משפחה". במקום לומר "היא בהריון", היו אומרות "היא במצב", ובמקום לומר "הוא החליט לעזוב את הקיבוץ" היו אומרות "הוא החליט להסיק מסקנות".
 

והנה שיחה לדוגמא בין שתי מטפלות:

- תגידי לי, למה רחל נראית כל כך ירודה?
- אומרים שהיא במצב.
- זה מברמן?
- כן. והיא לא הראשונה. במזכירות דרשו ממנו להיכנס איתה לחדר משפחה.
- נו, והוא הסכים?
- לא. הוא הסיק מסקנות!

את הורינו היינו רואים ארבע שעות ביום. בשעה ארבע אחרי הצהריים, עם סיום יום העבודה הם היו באים אל בתי הילדים ולוקחים אותנו לחדר המשפחתי. היינו יוצאים לטייל איתם בלולים, ברפתות, לרגלי הכרמל, שומעים מהם סיפורים ומשחקים במשחקים. למעשה היו אלה ארבע "שעות איכות", שילדים אחרים בארץ לא תמיד זכו לשכמותן. בשעה שמונה בערב היו ההורים לוקחים אותנו בחזרה אל בית הילדים לשנת הלילה. כאן היו רוחצים אותנו, מורחים את גופנו במשחה נגד יתושים ומכניסים אותנו למיטה. לפני השינה היו מספרים סיפור או שרים שיר, נותנים נשיקה, ומשאירים אותנו לבדנו לכל הלילה, כאשר הפיקוח על שנתנו ועל פחדינו מופקד בידיה של שומרת הלילה.

בבית הילדים עם רדת הלילה
אמא נפרדת מבנה הקטון
חיבוק, נשיקה, אך הילד לוחש לה:
רק רגע, ספרי לי סיפור אחרון.

שכב נא שכב נא ילדי במנוחה
חבריך גם הם פה לידך
אל תפחד מהלילה
לרגלי הכרמל
אל תפחד מהלילה
בני גיבור ישראל.

בבית הילדים כשאמא הולכת
לא נרדמים גיבורי ישראל
מול בכי התנים וצחוק הצבוע
כל ילד לבד את עצמו מחשל.

בבית הילדים עד עומק הלילה
לוחשים, צוחקים, לפעמים גם בוכים
ביחד גירשנו משם את הפחד
בלילה בחושך נהיינו אחים.

היכן הם אחי אינני יודע
פרחו עם הרוח, חלפו עם האור
אחד לרגלי הכרמל נח לנצח
ואמא עוד שרה לו את המזמור:

שכב נא שכב נא ילדי במנוחה
חבריך גם הם פה לידך
אל תפחד מהלילה
לרגלי הכרמל
אל תפחד מהלילה
בני גיבור ישראל.

שבת היה היום היחיד בשבוע שבו היינו מבלים יום שלם עם ההורים. כל שבת, בעיקר בתקופת הפריחה, היינו יוצאים עם ההורים לטייל על ההר, קוטפים פרחים, מבקרים בפינות מסתור סודיות, נכנסים למערת העטלפים ומנסים לזהות את העטלפים בחושך, ומדי פעם היינו עורכים טיול גדול יותר ומטפסים עד הכפר הדרוזי עוספייה שבפסגת הכרמל. שם שתיתי לראשונה מי מעיין, ראיתי סלמנדרות וטריטונים וישבתי על מחצלת בביתו של ידידנו הדרוזי ניג'ם. מדי פעם היינו מגלים בטבע תופעות נדירות. ואחת מהן נחרטה בזיכרוני:

על רכס הכרמל, בצל אלה נסתרת,
מצאתי צבעוני עם שנים עשר עלי כותרת.

הייתי אז אולי בן שתים עשרה בערך
כשאבא ואני מצאנו את הפרח
אל המורה לטבע רצנו חת ושתיים
והוא לא האמין. ניגב את המשקפיים,
הביט בי ואמר, בשקט אך בלהט:
חזור לשם מחר, הבא לי את הפקעת.
נקרא לו על שמך, ניתן לו שם לטיני,
ותיזכר לעד, כמו באך ופגניני.

למחרת בבוקר קמתי ועליתי,
אבל את המקום הפעם לא גיליתי
ומאותה שנה, בכל שבת של חורף,
הייתי רץ להר כמו מוכה סחרחורת
ומחפש שם צבעוני אחד שאין כמוהו,
אך כל מאמצי מאז עלו בתוהו.
חלפו שנים רבות, הגשם והרוח
שינו את פני ההר, אבל אני בטוח
שעל רכס הכרמל, בצל אלה נסתרת,
פורח צבעוני עם שנים עשר עלי כותרת.

בני, אם תזדמן לשם ביום שבת של חורף
עלה מן הבאר ישר אל תוך החורש
אולי יאיר לך לפתע מזלך
וצבעוני ענק יופיע למולך
פורח במסתור, בצל אלה כורעת,
הוצא אותו לאט, ביחד עם הפקעת,
תן לו שם חדש, לטיני או עברי,
ואת הצבעוני תניח על קברי.

 לפרק הקודם   לפרק הבא