ביוגרפיה שירים ספרים הופעות סטנדאפ מקאמות, הומור ועוד מדריך לכתיבת שירים


השבת השחורה

בתור ילד שגדל בקיבוץ של שנות הארבעים, חוויתי על בשרי את כל החוויות שחוו בני הדור שלי. אני זוכר את מלחמת העולם השנייה, וכמה לילות שבהם הושמעה אזעקה והורידו אותנו למקלטים, כאשר מטוסים איטלקיים הפציצו את אזורי התעשיה של מפרץ חיפה והיה חשש שיפספסו ויפגעו ביגור. ראיתי במו עיני איך הגיעו ליגור המעפילים שברחו ממחנה המעצר בעתלית 1945, זכיתי לספוג מטר אבנים מידיהם של ילדים ערביים בכפר השכן יג'ור (שם חי ופעל מנהיג הכנופיות עז א-דין אל קסאם); עברתי את הפחד הגדול של מלחמת השחרור, בה נהרגו אנשים רבים שהיכרתי, ואת הבשורות הנוראות שרדפו זו את זו. אבל החוויה המעצבת של שנות ילדותי היתה  השבת השחורה,ב- 1946.

השבת השחורה הייתה אירוע טראומטי לא רק בתולדות הישוב היהודי בארץ ישראל אלא גם בחיי, משום שהיא קשורה בשיר הראשון שכתבתי. את שירי הראשון כתבתי בהיותי ילד בן שבע וחצי. הבאתי אותו להורי להראות להם. הם היו מאוד גאים בי והביאו לי מחיפה מתנה מיוחדת: מחברת יפה עם קישוטים עליה, ואמרו לי: תעתיק את השיר לתוך המחברת הזאת, ואם יהיו לך עוד שירים, גם אותם תעתיק למחברת וזו תהיה מחברת השירים שלך. הם גם נתנו לי מקום מיוחד לשמור על המחברת. היה להם בחדר ארון ובתחתיתו מגירה. הם אמרו לי: כאן תשמור את המחברת ומתי שתרצה לכתוב - תוציא את המחברת, תכתוב ותחזיר למקומה. ובאמת ככה עשיתי והמחברת התמלאה והלכה בשירים שהפליאו כמובן את הורי.

ויום אחד, זה היה בשבת בבוקר, ליתר דיוק בארבע לפנות בוקר, נשמע צלצול חזק של פעמון האזעקה בקיבוץ. המטפלות שלנו הגיעו במהירות לבית הילדים, העירו אותנו, וכמו שהיינו בפיז'מות אספו אותנו לחדר אחד ואמרו לנו: היום, בשבת הזאת, אתם לא הולכים לראות את ההורים שלכם. אתם תישארו כל השבת בבית הילדים. שאלנו למה, והן הסבירו לנו כי במשך הלילה הקיפו חיילים אנגלים את הקיבוץ וכנראה ינסו לכבוש אותו במשך שעות היום. הן גם פתחו בפנינו את הארונות של המטבח והראו לנו כי בשעות הלילה כבר מילאו את בית הילדים בארגזים עם ירקות, הרבה מאוד כיכרות לחם, מילאו את כל הדליים במים, למקרה שבאמת הקיבוץ יהיה במצור ואי אפשר יהיה לצאת מבתי הילדים.

לאחר שהסבירו לנו את המצב אמרו שכל ילד יכול לחזור למיטה לישון, ומי שרוצה יכול להתלבש וללכת לשחק עם ילדים אחרים "אבל דבר אחד אנחנו מזהירות אתכם - שאף אחד לא יתקרב לחלונות, כי יכול להיות שהחיילים האנגלים ינסו לירות אל תוך החלונות". דבר ראשון שעשינו כשהן שיחררו אותנו: כולנו רצנו אל החלונות.

הצצנו החוצה וראינו שמה שהן סיפרו היה נכון. מסביב לקיבוץ, מאחורי גדר התיל עמדו חיילים אנגלים חמושים בנשק במרחק קטן אחד מהשני. מפעם לפעם הם ניסו לטפס מעל הגדר, ניסו לחתוך את הגדר, אבל אנשי הקיבוץ הצליחו לעצור אותם. בשעה שבע או שמונה בבוקר שמענו רעש חזק מכיוון הכביש. כולנו רצנו אל החלונות שפונים לכביש וראינו שיירה של טנקים מתקדמת לכיוון השער של יגור. אנשי הקיבוץ, מבעוד לילה חיזקו את השער. הם החנו מאחוריו משאיות, טרקטורים, כלים חקלאיים כבדים, כדי שאי אפשר יהיה לפרוץ את השער, אבל הם לא העלו בדעתם שהשער יצטרך לעמוד בפני טנקים.

הטנקים התקרבו אל השער, התחילו לדחוף אותו לאט לאט, עד ששברו אותו, דחפו את כל הכלים שעמדו מאחוריו ונכנסו פנימה. ואחריהם זרמו פנימה לתוך השער הפתוח כל החיילים שהקיפו את יגור.

אנשי הקיבוץ, ביניהם ההורים שלנו, התרכזו מאחורי השער. הם נתנו לטנקים לעבור אבל ניסו לחסום את החיילים ממש בגופם ובעזרת קתות של מעדרים שהם החזיקו בידיהם. אך החיילים ירו אל בין האנשים פצצות של גז מדמיע והתיזו סילוני שמן מלהביורים ואט אט הדפו אותם לכיוון מרכז הקיבוץ.

בשלב זה כל אנשי הקיבוץ החליטו להתבצר בחדר האוכל. החיילים הבריטים הקיפו את חדר האוכל, השאירו בו דלת אחת פתוחה והתחילו להטיל פצצות גאז דרך החלונות. האנשים אפופי תחושת חנק נאלצו לצאת דרך הדלת הפתוחה, ושם חיכו להם החיילים, תפסו כל אדם בידיים וברגליים, העמיסו אותם על משאיות ולקחו אותם מהקיבוץ. ולמעשה מאותו יום לא ראינו את ההורים שלנו קרוב לארבעה חודשים. הם נלקחו למחנות מעצר ברפיח, על גבול מדבר סיני, ואנחנו נשארנו לבדנו בבתי הילדים רק עם המטפלות שלנו.

אחרי שהאנגלים אסרו את כל האנשים שיכלו להתנגד להם, הם פתחו בחיפושי נשק נרחבים בכל פינות המשק. הם חפרו ברצפות של בתים, בחדרי מדרגות, ואפילו בגינות ובדשאים, כדי לגלות את מחסני הנשק הסודיים (הסליקים) שהיו ביגור. הם הביאו איתם מכשירי גילוי חדשים שהשמיעו צפצוף בכל מקום שנמצאה מתכת מתחת לאדמה.

גם אל בית הילדים שבו אני גרתי הגיעו כמה חיילים עם פטיש אוויר גדול. הם ירדו במדרגות אל המרתף של הבניין והתחילו לקדוח בריצפה של המרתף. אנחנו הילדים לא העלינו בדימיוננו שיכול להיות שיש חדר מתחת לריצפה של המרתף. גם לא חשבנו שמישהו הסתיר נשק בבית שבו אנחנו גרים, בלי שאנחנו נדע על כך, אך האנגלים, באמצעות המכשירים החדישים שהביאו איתם, גילו שיש משהו מתחת לריצפה של המרתף. הם התחילו לקדוח בריצפה ואחרי כמה שעות ראינו אותם יוצאים עם מרגמות שהם מצאו בבית הילדים שלנו.

כל החיפוש הזה נמשך שבוע ימים. במשך השבוע הורשינו מפעם לפעם לצאת מבתי הילדים, אך לא יכולנו להגיע למקומות מרוחקים, משום שהקיבוץ חולק ל"רבעים", באמצעות גדרות תיל, שאותן אי אפשר היה לחצות.

בסוף השבוע התברר שהאנגלים מצאו ביגור כמויות גדולות מאוד של נשק לא חוקי. הם ערכו תערוכה על הדשא במרכז הקיבוץ והזמינו עיתונאים וצלמים מכל העולם, להראות להם כמה נשק הם מצאו מוסתר בקיבוץ אחד. לאחר מכן הם העמיסו את הנשק על משאיות, פירקו את גדרות התיל - ועזבו את הקיבוץ. ואז סוף סוף היה מותר לנו, הילדים, לצאת משטח בתי הילדים וללכת לראות מה קרה בכל המקומות האחרים.

המקום הראשון שאני רצתי אליו היה חדר המגורים של הורי. כשבאתי ראיתי מראה לא ייאמן של הרס. הדלת היתה פרוצה, המרצפות נעקרו מהריצפה, והמון דברים שהיו בחדר פשוט נעלמו. הארון של הורי היה הפוך על פניו באמצע החדר ואני זחלתי למטה לחפש את מחברת השירים שלי. אבל לא מצאתי אותה שם. יצאתי למרפסת ובתוך כל המהומה ששררה במרפסת חיפשתי את המחברת, אבל גם שם לא מצאתי אותה. ואני זוכר שעוד שבוע ימים הייתי רץ אחרי כל דף נייר שהיה מתעופף ברוח, בתקווה שאמצא לפחות חלק מהמחברת. אבל האמת היא שעד היום לא מצאתי את המחברת ולא הצלחתי לשחזר לעצמי את השיר הראשון שכתבתי.

הייתי אז ילד בן שמונה ונשבעתי לעצמי שמהיום והלאה, כל שיר שאני כותב, אני גם אעתיק אותו לתוך מחברת, אבל גם אלמד אותו בעל פה, שאף אחד לא יוכל לקחת אותו ממני.

ומאז כתבתי קרוב לאלף שירים, וכל שיר שסיימתי למדתי אותו טוב טוב בעל פה, אבל את השיר הראשון לא הצלחתי להחזיר לעצמי עד היום.

כאשר עזבו האנגלים את הקיבוץ הגיעו ליגור המוני אנשים מחיפה ומישובי הסביבה, ועזרו לתקן את כל הנזקים ואת כל החורבן, שהשאירו האנגלים אחריהם.

כעבור ארבעה חודשים, כאשר חזר אבי חיים מהמעצר ברפיח, הוא נכנס לחדר, לקח סכין גילוח ופתח את התפר של החגורה במכנסיו והוציא משם בזהירות רבה חתיכת נייר טואלט מגולגלת ומקופלת, ופרש אותה לעינינו. ועל נייר הטואלט ראינו אותיות קטנטנות, שיר שהבריח חיים מרפיח, שיר שכולו מלא רוח קרב נגד השלטון האנגלי בארץ ישראל.

השיר שהוא כתב נקרא: "הם יעפילו!" והנה כמה שורות מתוכו:

אם גם כל גבולותינו כולם
עוד יוקפו מסביב גדרות-תיל
וציים אדירים יארבו
לנדים על גלים בחיק ליל
אם גם כל החופים ליציאה
יסוגרו בחומות כבית סוהר
הם יבקעו להם פתח
הם יקרעו להם צוהר
החומות לפניהם תתמוטטנה
הציים אימיהם לא יפילו
הם יעפילו!
 

 לפרק הקודם   לפרק הבא