ביוגרפיה שירים ספרים הופעות סטנדאפ מקאמות, הומור ועוד מדריך לכתיבת שירים


הקשר שלי עם העולם היהודי

מאז נעורי אני נמשך בחבלי קסם אל דברי החוכמה, המוסר והשירה של עם ישראל לאורך הדורות. בין השירים שכתבתי ישנם רבים על נושאים תנכיים: מלאך מסולם יעקב, נוח, משה משה, קום לך אל נינווה, יעלה ויבוא, יבורך יוסף ועוד רבים. בשירים אחרים אני נוגע בנימים אחרים של היהדות, כמו בבלדה על סוס עם כתם על המצח, המבוסס על סיפור חסידי שהביאה לי חוה אלברשטיין וכן בשיר על כפיו יביא, שהוא השיר היחידי שלי שמוכר אפילו בעדה החרדית.

אגב, שיר זה מבוסס על אירוע שקרה לי אישית. בסוף שנות החמישים, בזמן שירותי ככתב צבאי, וגם אחרי כן, עבדתי כעתונאי. ויום אחד נשלחתי לעשות כתבה במקום שקראו לו "הגיטו של רמלה". זה היה איזור ערבי ברמלה, שאל הבתים הנטושים שבתוכו נכנסו לגור עולים חדשים. ואני ראיתי שם מראות של עוני ושל מצוקה שלא האמנתי שיש כאלה במדינת ישראל.

ובאחד הבתים שנכנסתי אליהם פגשתי יהודי, בן חמישים או שישים, שענה לכל השאלות שלי ברצון, עד ששאלתי אותו: תגיד לי, במה אתה עובד?
 

אז הוא אמר: אני לא עובד ואני לא רוצה לדבר על זה.
שאלתי אותו: אז ממה אתם חיים?
והוא אמר לי: יש לי בת בת שבע עשרה, שעובדת בתור פקידה בתל אביב ומהכסף שהיא מביאה אנחנו כולנו חיים.

כשסיימתי את השיחה איתו הוצאתי מצלמה כדי לצלם אותו לעיתון. הוא הרים את היד ואמר:
אל תצלם אותי! אם אתה חייב לצלם אותי אז לא כאן בתוך הבית, אלא בחוץ.

הוא הוציא אותי החוצה, ושם בחצר היתה ערימה גדולה של קרשים וארגזים זרוקים. וביניהם היה ארגז אחד גדול סגור בווילון. הוא נעמד לידו, הסיט את הווילון ואמר: כאן תצלם אותי, על יד הכיסא של אליהו הנביא.

ובאמת בתוך הארגז היה כיסא יפהפה, מגולף ביד אמן. צילמתי אותו, הוא סגר את הווילון, ואז שאלתי אותו: למה ביקשת להצטלם דווקא פה?

והוא אמר: זה המקצוע שלי. במרוקו הייתי עושה רהיטים לבתי כנסת. כשעליתי לארץ עשיתי את הכיסא הזה, כיסא של אליהו, והלכתי מבית כנסת אחד לשני וביקשתי שיתנו לי עבודה. בכל מקום אמרו לי: כרגע אין לנו עבודה, כשיהיה - אנחנו נפנה אליך. תחכה.  והוא אמר לי: אני יושב ומחכה.

מלבד בשירים שכתבתי, גם אחדים מהספרים שהוצאתי מביאים ייצוג הולם לקשר העמוק שלי עם הקלסיקה של עם ישראל. הספר מצע אישה מצע טוב מביא סיפורים אירוטיים מתוך התנ"ך, כשהם כתובים בחרוזים ובהומור. בין הסיפורים: רחב ויהושע, יהודה ותמר, יוסף ואשת פוטיפר, שמשון ודלילה, דוד ובת שבע, יעל וסיסרא, ושתי ואחשוורוש ועוד.

במקביל הוצאתי שני ספרים המקבצים את מיטב העצות לחיים שנתנו חכמי ישראל לאורך הדורות. הספר שמע בני זכה לשבחים אפילו בעיתונות הדתית והוא נמצא ברבבות בתים בישראל. אפשר למצוא בו עצות טובות מכתביהם של הרמב"ם, הרמח"ל, משה אבו עזרא, יהודה הלוי ועוד קרוב לשבעים מגדולי החוכמה של עם ישראל. הספר ואהבת, מביא אף הוא עצות לחיים, כשבמרכזם עומדת האהבה. אהבה בין גבר לאישה, בין הורים לילדים, בין אדם לחברו, בין האדם לארצו, בין האדם לטבע ועוד.

אך לא כל ספרי התקבלו באהדה. בשנת 1991 פרסמתי ספר בשם וטהר לבנו, ספר סאטירי, בו לקחתי כמה פרקים מתוך ספר מוסר יהודי מהמאה השבע עשרה (שבט מוסר מאת רבי אליהו הכהן מאיזמיר) והוספתי להם פירושים על ענייני מוסר של ימינו. הספר שלי, שעמודיו היו מעוצבים בתבנית של דפי גמרא, היה לצנינים בעיני העדה החרדית.

שבוע אחרי שהספר הופיע, וכתבה על כך פורסמה בהרחבה במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות, טילפן הטלפון אצלי בבית ומצידו השני של הקו אדם שהציג את עצמו כמזכיר בית דין צדק של העדה החרדית בירושלים, ואמר לי: אני נתבקשתי על ידי בית הדין לזמן אותך לדין תורה.

אמרתי לו מיד: אני בא.

הוא אמר לי: ביום ט' בסיוון בשעה ארבע אחרי הצהריים, תתייצב בבד"צ של העדה החרדית בבתי זופניק שבמאה שערים - וסגר את הטלפון.

אחרי שהוא סגר את הטלפון התחלתי לחשוש: מה אני רץ? טילפנתי לחבר שלי, שהוא בחור דתי ועורך דין ממולח, ואמרתי לו: זה עתה הזמינו אותי מהבד"צ של העדה החרדית לשפוט אותי על כתיבת הספר. ואני רוצה לשאול אותך שתי שאלות:

א. מה הסמכות של בית הדין הזה?
ב. איזה עונש הם יכולים להטיל עלי?

הוא אמר לי: לגבי הסמכות אני יכול לומר לך מיד. אין להם שום סמכות. אתה נוסע לשם בהתנדבות. לגבי העונש, באמת אינני יודע, אבל אני יכול לברר.


אחרי שעה הוא מחזיר לי טלפון ואומר: תשמע, דיברתי עם מישהו בבני ברק והוא אומר שהעונש שהם יכולים להטיל עליך, זה לשפוך עליך צואה רותחת!


לא פחות ולא יותר. ואני קיבלתי את הדבר כלשונו וככל שהלך והתקרב התאריך של ט' בסיוון הלך המתח אצלי בבית ועלה, וגם התחילו להתפרסם ידיעות בעיתונים שזה מה שעומדים לשפוך עלי. ואשתי כל הזמן היתה שואלת: מי מבשל את זה? כך או כך הגיע התאריך של ט' בסיוון ואני נסעתי לירושלים לבד"צ של העדה החרדית. הכנתי לי בכיס כתב הגנה מאוד מפורט על כל טענה שלא תעלה, וליתר ביטחון הזמנתי גם חבר ירושלמי, בחור גברתן שיודע להסתדר במצבים מהסוג הזה. בשעה היעודה הגענו שנינו לבד"צ וישבנו וחיכינו בחדר ההמתנה. והנה יוצא מזכיר בית הדין ואומר: מר טהרלב, בבקשה להיכנס.

קמנו שנינו, אך האיש הרים את ידו ואמר: אדוני, אתה לא! וזה היה רגע קשה. רגע של הכרעה.בסופו של דבר אמרתי לעצמי: אם הגעתי עד הנה - אני אכנס. ונכנסתי.

אולם בית הדין היה חדר של ארבעה על ארבעה, או חמישה על חמישה מטרים, שבמרכזו ניצב דלפק, שמצידו האחד עמדתי אני ומצידו השני - ליד שולחן רחב - ישבו שלושה אדמורים כבדי-סבר, עם זקנים לבנים, ואב בית הדין פתח ואמר: מר טהרלב, בית הדין החליט שלא לשמוע את דבריך אלא רק לומר לך את פסק הדין.

הוצאתי את הניירות שלי ואמרתי: אדוני, יש לי מה לומר.

ואב בית הדין אמר: בית הדין לא ישמע את דבריך אלא רק יאמר לך את פסק הדין! ומיד, בהמשך אחד, קרא באזני את פסק הדין. ואני גם קיבלתי אותו בכתב, חתום בחותמת הבד"ץ.

אני חושב שזה הספר היחידי בארץ שיש לו חותמת של בד"צ.
 

בין השאר הם כותבים: "הספר הקדוש שבט מוסר, שמחברו גאון וצדיק קדמון, חיללת אותו באופן נורא ומבהיל, בהדפיסך אותו כאילו עם ביאור עליו, עם דעות כוזבות ותמונות תועבה רחמנא ליצלן. לכן עליך על פי התורה לשרוף את הספרים הנ"ל ולבערם מן העולם, בין מה שיש לך ברשותך ובין מה שנמצא להפצה אצל אחרים". ועוד כמה משפטי אזהרה מה יקרה אם לא אמלא אחר פסק הדין.

יצאתי משם ומצאתי את עצמי בחברה מכובדת מאוד של יהודים שהרבנים ציוו לשרוף את ספריהם. ביניהם, להבדיל, הרמב"ם, שאת ספריו שרפו במאה ה- 13, ברוך שפינוזה, שאת ספריו שרפו במאה ה- 17, הרמח"ל שאת ספריו העלו על המוקד במאה ה- 18 ואפילו אותו "גאון וצדיק קדמון", רבי אליהו הכהן מאיזמיר, שאת ספרו שרפו גם כן במאה ה- 18. הגעתי הביתה בשעות הערב - טלפון מגלי צה"ל: אנחנו נתקשר אליך מחר בתשע בבוקר, אל תדבר לפני זה עם קול ישראל! טלפון מ-ערב חדש, מתחנות רדיו, מעיתונים. ליום אחד הרגשתי כמו שר בממשלה. עברתי ממדורי התרבות למדורי החדשות. אבל מכל מה שהתפרסם בתקשורת, הדבר שאותי הפתיע יותר מהכל, היה עיתון שהביא לי חבר שחזר באותו שבוע מניו יורק. עיתון של החרדים בניו יורק. העיתון נקרא "די יידישע וואכנשריפט" (השבועון היהודי).

על השער של השבועון הופיעה תמונה שלי ולידי משה נפתלי דייטש, יהודי חרדי ממאה שערים, שבבית הדפוס שלו הוא עימד את הספר והדפיס אותו, וגם הוא נענש קשות על ידי בית הדין. והכותרת של העיתון באותו שבוע:

הרב פריינד איז אנגעקומען קיין אמריקה, זוכן די צואה רותחת פאר דעם מחבר פון וטהר ליבנו. ובפנים העיתון שלושה עמודים גדולים. "א שריקלעכע מעשה אין ירושלים. א פרייער מחבר (זה אני) האט געמאכט א פירוש אויף די ספר שבט מוסר, און די דיינים פון די עדה החרדית גרייטן "קאכעדיקע צואה" באגיסן דעם מחבר פון ספר". (מעשה נורא בירושלים. מחבר חופשי (חילוני) עשה פירוש על הספר שבט מוסר והדיינים של העדה החרדית מכינים צואה רותחת לשפוך על מחבר הספר).

עד היום פירסמתי בין שמונים למאה ספרים. ביניהם ארבעה ספרים המביאים את השירים שלי. לקט השירים הראשון בו קיבצתי את שירי נקרא מצעד הפזמונים, והופיע בהוצאת עמיקם 1970. ספר שני, הכולל גם מילים וגם תווים, הוא לאוהבים את האביב, הוצאת משרד הביטחון 1981. ספר שלישי הוא בפרדס ליד השוקת, משרד הביטחון 1991. ספר רביעי: אין כבר דרך חזרה, הכולל בצד השירים גם סיפורים מההופעות שלי, משרד הביטחון 2005. כמו כן הוצאתי ספר הדרכה לכתיבת שירים – מדריך טהרלב לכתיבת שירים ומקאמות, הוצאת הד ארצי מעריב 1997. יחד עם ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור כתבתי את הספר שירו הביטו וראו המביא את ההיסטוריה הישראלית כפי שהיא באה לביטוי בשירים העבריים (משרד הביטחון 1991), ולאחרונה (2007) הוצאתי בהוצאה לאור של משרד הביטחון את הספר איזו מדינה! – החווייה הישראלית בשירים.

 לפרק הקודם   לפרק הבא