עבודתי עם הלהקות הצבאיות הביאה אותי כמעט לכל פינות הארץ. כשעבדתי עם להקת חיל הים לקחו אותי להפלגה על ספינות חיל הים ולביקור בבסיס השייטת, ביקרתי בבסיסי חיל האוויר, סיירתי ב"ארץ המרדפים" בבקעת הירדן, בהדרכתו של גנדי (רחבעם זאבי ז"ל), היגעתי למעוזים לאורך תעלת סואץ, להיאחזויות הנח"ל בסיני ובבקעה, חטפתי הפגזה כבדה ברמת הגולן, אבל החווייה המלחמתית הקשה ביותר היתה לי במלחמת ששת הימים.

במלחמת ששת הימים, בתקופת ההמתנה, גוייסתי על ידי קצין החינוך של השיריון והוצבתי במטה של אוגדת טל, מדרום לבאר שבע. שלושת השבועות שלפני המלחמה היו ימים קשים מאוד, כאשר העם שרוי בדיכאון, והצבא (אנשי המילואים) מודאגים מהשמועות על מאגרי הגאז שמכינים לנו המצרים והרוסים בסיני. במטה האוגדה פגשתי קבוצה של אמני בידור כמו שייקה אופיר, אורי זוהר, אריק לביא ואחרים.

מלבד הוצאת דפי הקרב שנועדו לעודד את החיילים בתקופת ההמתנה, תרמתי את תרומתי הצנועה להרמת המורל בשיר חיילים שכתבנו יחד אורי זוהר ואני. בוקר אחד אני עומד אי שם במדבר ומצחצח את שיני, והנה אני רואה את אורי זוהר מגיח מבין הגבעות החשופות (שם עשה כל אחד את צרכיו בחיק הטבע) והוא קורא אלי בקול גדול: יש לי רעיון ענק: לכתוב שיר עידוד לחיילים, שייקרא נכניס לכם לפי המנגינה של הלהיט של נעמי שמר חפש אותי. ואכן, הרעיון והביצוע של השיר ניראו מתאימים למקום שבו הגה אותם אורי… עוד לפני ארוחת הבוקר ישבנו וכתבנו על מסטינג הפוך את הטקסט ההירואי ביותר שנכתב באותה מלחמה:

נכניס לכם

נכניס לכם כמו בעזה ובמיתלה וכמו בשארם א-שייך
נכניס לכם כמו בארבעים ושמונה ובחמישים ושש.

נכניס לכם עד שהכובע השחור שוב יעשה לכם שחור
נכניס לכם מלפנים חזק ואם תסתובבו – גם מאחור.

נכניס לכם בדרך הקנה קצת ציונות, פשוט כי בא הזמן
נכניס לכם גם באבי-אביכם! כאן זה השיריון, פה לא תימן!

נכניס לכם ואם שכחתם כבר, נזכיר לכם, הנה אנו חוזרים,
נכניס לכם למעלה ובאמצע, ובסוף גם בין המצרים!

נכניס לכם את הפטון, הצנטוריון, נכניס אתכם לתוך הכיס
נכניס לכם ואם זה לא יספיק, תגידו, אז נוציא ושוב נכניס.

נכניס לכם גם באויר ועל הקרקע ונדפוק גם את הצי
נכניס לכם עד שיכאב ותצעקו, אבל הפעם – לא נוציא!

למרות שהשיר היה וולגרי מעט לטעמי, עוד באותו אחר צהריים החל צוות הבידור להשמיע אותו בפני חיילים, יום לאחר מכן הוא הודפס על דפים וחולק לכל היחידות, ותוך שבוע הוא פשט על פני כל צה"ל וחבר סיפר לי כי הוא קיבל את השיר בקצה השני של הארץ, מודפס על ידי קצין החינוך של פיקוד צפון יומיים לפני שעלו על רמת הגולן.

לשמחתי השיר הזה נעלם כשם שהופיע – חזק, מהר ובאופן אלגנטי.

אני השתייכתי לצוות שנועד להוציא דפי קרב בעת המלחמה. בצוות היו הסופר עמוס עוז, הגרפיקאי איציק יורש והנהג שלנו, איש אלמוני בשם רפי ללקין.

• דפי קרב כ' אייר תשכ"ז 30.5.1967
• דפי קרב כ"ח אייר תשכ"ז 7.6.1967
• דפי קרב כ"ח אייר תשכ"ז 8.6.1967
• דפי קרב ג' סיון תשכ"ז 11.6.1967

כבר בימים הראשונים – בהם עברנו עם הטנדר ואספנו חומר מהיחידות – ראינו שאנו מתקבלים בכל מקום אליו הגענו בכבוד מלכים. ביום הראשון חשבנו שחולקים כבוד לעמוס עוז ולי, אך עד מהרה גילינו את האמת: איש לא שמע על שנינו ואת כל הכבוד והטיפול המלכותי קיבלנו בזכותו של אותו "אלמוני" רפי ללקין, שהסתבר כי הוא מנהל קבוצת הכדורגל של "הפועל" תל אביב. שם גיליתי לראשונה את ההבדל בין משקלו של הספר למשקלו של הכדורגל. בזכותו קיבלנו אוכל טוב, ביגוד חדש ובהמשך גם נשק אישי.

ביום המלחמה עצמה, שישה ביוני 1967, בשעות אחר הצהריים, נכנס הצוות שלנו עם הטנדר הרעוע אל תוך סיני דרך צומת רפיח. סביבנו נפלו פגזי מרגמות והפחד היה גדול. את הלילה הראשון בילינו בצומת. שם ראיתי לראשונה בחיי הרוגים. למחרת בבוקר הצטרפנו אל הפטונים שנכנסו לרפיח מדרום וחטפנו יריות שפגעו בטנדר שלנו. בימים שלאחר מכן חצינו את סיני וראיתי את מראות שדה הקטל, אותם לא אשכח כל ימי. אלפי גופות של חיילים מצרים היו מוטלות בכל מקום, רכבים שרופים, מכלאות שבויים. השקינו את השבויים (שעיניהם וידיהם היו קשורות) מתוך המימיות שלנו. ובזה אסתפק.

במלחמת יום הכיפורים הוצבתי בפיקוד דרום במערך החינוך. קצין החינוך לקח אותי ואת ידידי הצייר אבנר כץ והפך אותנו ללהקת בידור מיוחדת במינה: נשלחנו ליחידות השדה מעבר לתעלת סואץ כדי לשוחח עם הלוחמים, שרבים מהם עברו טראומה קשה באותה מלחמה. אני זוכר את התמונה: היינו מגיעים ליחידה, נניח גדוד שיריון, מתיישבים בצילו של אחד הטנקים וכל החיילים מתקהלים סביבנו כמו סביב קרקס. היינו משוחחים עם כל חייל בערך חמש דקות. בדקות האלה היה אבנר כץ מצייר, לעיניהם הנדהמות של החיילים הצופים במלאכתו, את פניו של החייל (על גלויה של האגודה למען החייל), ואני הייתי מקשיב לסיפורו וכותב בתחתית הגלויה כמה חרוזים על שלומו של החייל. הגלויות האלה נשלחו על ידי החיילים למשפחותיהם בעורף ולנו, היוצרים, לא נשארה אפילו גלויה אחת למזכרת. מבין מאות הגלויות שכתבנו וציירנו לא זכור לי כלום, חוץ מהחרוז שבו סיימנו כל גלויה: "ראינו את בנכם רענן ונמרץ/ יורם טהרלב ואבנר כץ".